אם יצא לכם להסתובב בגוש דן לאחרונה, כנראה שלא יכולתם לפספס כי ממדי העומס והצפיפות הפכו חריגים מתמיד.
אפילו הליכה ברגל בשבילי העיר הופכת בשעות השיא לאתגר המפגיש על אותו הציר מאות רוכבים, כלי רכב פרטיים וציבוריים, משאיות, אנשים עם עגלות, שליחים וספקים. זו כבר לא רק תחושה, התנועה בסביבה האורבנית הופכת אטית, מורכבת יותר ובטוחה פחות. וכאן טמון הפרדוקס של הערים המפותחות כמו ניו יורק, סן פרנסיסקו, לונדון ותל אביב.
ככל שאלו הופכות לאטרקטיביות יותר, כך גוברים אתגרי הדיור, הניידות, הנגישות, וכמובן איכות האוויר והסביבה בהן. אלו בתורם עלולים לערער את האטרקטיביות שלהן לטווח הארוך ולהפוך את החיים בהן לבלתי נסבלים.
אנו חיים בעידן בו יותר אנשים חיים בערים לעומת כל צורת התיישבות מסורתית אחרת. בכל יום עוברים בממוצע 200 אלף איש מהכפר לעיר, וזו אינה מגמה שצפויה להיעצר. הערים והמטרופולינים ימשיכו למשוך את הרוב המכריע של הכישרונות, היוזמות והעסקים, והצפי הוא שב-30 השנים הקרובות כשלושה רבעים מאוכלוסיית העולם יגורו בערים. כדי לעמוד בהיקפי הביקוש האדירים, ברור כי יותר ויותר גורדי שחקים יתפסו מקום בקו הרקיע העירוני.